<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ק"א</h1>
<h2>דף צו:</h2>
שאלת עוד קדרה שלמה שנפל יתוש לתוך המרק ואינו נמצא שם ואמרת שהכל אסור שאין ביטול לבריה אסורה, ונסתפק [לך] אם עירה מן המרק בכף או בקערה וראה שאינו שם אף על פי שהמרק שבקדרה אסור מפני חשש הבריה, מה שבכף או בקערה מותר או אסור, ואם תמצא לומר מותר נדון כן להתיר הקדרה עצמה אף על פי שבלועה מאותו מרק או לא. תשובה דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה, והוא שתהא שלמה ושלא נפסדה צורתו הא אם נחתך ממנה אבר או אפילו היא שלמה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה, ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו. ומעתה מה שנבדק מן המרק ובידוע שאין שם גופה של בריה כמות שנפלה שם מותר ואין כאן שום ספק, והקדרה עצמה מותרת בידוע שלא בלעה את הבריה כמות שהיא ולא תפלטנה כמות שהיא. ולפי שאמרת שפליטתה אינה אוסרת אלא בששים וכמדומה שלמדת כן ממשנת גיד הנשה שנתבשל עם הגידין [חולין צ"ו ע"ב] ששנינו והרוטב בנותן טעם, ועלה בדעתך שאפילו היתוש והזבוב כיוצא בו שצריך ששים כדי לבטל טעמו. אומר אני כי נראה לי שלא אמרו כן אלא בבריה שאינה מאוסה ולא בדילי אינשי מינה כגיד הנשה וצפור אסורה וכיוצא באלו, אבל כל דבר נמאס ושבדילין ממנו אנשים אינו אוסר בטעמו שהרי הוא נותן טעם לפגם, ונותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו אלא בטל ברוב, והראיה מההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא [ע"ז ס"ח ע"ב] ואסריה רב ואמר רבא נותן טעם לפגם מותר וטעמא דרב לא ידענא אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כותיה או קא סבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ומה ששנינו [תרומות פ"ח מ"ב] היה אוכל את התרומה וטעם בטעם פשפש זורקה, מסתברא לי משום דחיישינן שמא פשפש עומד בפיו בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה.
